איקריה, אי קטן השוכן בלב הים האגאי, רחוק מלהיות 'יעד תיירותי'. איקריה זה תחושה, קצב, סיפור שמחכה להתגלות. אומנם האי ידוע כאחד מהאזורים הכחולים בעולם, שבו אנשים חיים חיים ארוכים ובריאים להפליא, אבל איקריה שובה את המבקרים בה עם השילוב הייחודי של תרבות ואורח חיים קהילתי מרתק יחד עם יופי אנושי וטבעי מרחיבי נפש.
מה שמייחד את איקריה הוא לא רק הנוף שלה אלא האנשים שלה. המקומיים חיים בקצב של 'זמן איקריאני', שבו לוחות הזמנים גמישים, להיות עם האדם שאיתך כרגע הוא מה שחשוב. בין אם זו קבלת פנים חמה מאדם זר או הזמנה לחלוק ארוחה, מרגע ההגעה מרגישים חלק מהקהילה ומהקסם. המפגש החם והבלתי אמצעי בקפה, בכיכר, בחנות ובכל מקום הוא אחת מהחוויות המשמעותיות עליהם מספרים המשתתפים שיוצאים איתי לאיקריה. בלי אנגלית, בלי עברית, בלי יוונית. פשוט חום אנושי הפותח את הלב הפה והאוזניים.
הפסטיבלים, הידועים בשם 'פניגירי', הם אגדיים. החגיגות האלה, מלאות במוזיקה מסורתית, ריקודים ומשתה, הן יותר מסתם אירועים - הן חלון אל נשמתו של האי, שבו השמחה והביחד תופסים את מרכז הבמה.
הקסם של איקריה טמון בפשטותו. לא ממהרים, לא לחוצים. כאן, החיים מאטים מספיק כדי שתוכל להתענג על כל רגע. ולפעמים היום הראשון קשה לנו הישראלים שרגילים 'להספיק' - ואנחנו 'מספיקים' הרבה מאד ב'מסע' רק בלי תחושת 'החובה להספיק' המתסכלת.
אנשים שמבקרים באי (ופגשתי כבר אנשים מרחבי העולם שמגיעים שוב ושוב לאי השקט הזה כבר שנים) מספרים לעתים קרובות שאיקריה משנה משהו בהם. מודה שגם אצלי איקריה שינתה משהו. זה לא קשור רק לנופים או לתזונה הים תיכונית הבריאה (שזה יש גם בשאר איי יוון) - זו הדרך שבה האי מלמד אותך לאמץ את החיים. לעצור, להתחבר, למצוא שמחה בדברים הקטנים, להבין את עוצמת הקהילה והערבות ההדדית בחיי היומיום. וללמוד מאנשים וקהילה הדוגלים באינטראקציות חברתיות על פני חומרנות.