אנחנו חיים בתקופה שבה קשה מאוד לא לעשות. החדשות מציפות, המציאות לוחצת, והלב מלא דאגות. אנחנו עסוקים בהישרדות – פיזית, רגשית, כלכלית. כשאנחנו שומעים 'אי עשייה', המחשבה הראשונה שלנו היא עצלות, חוסר תכלית, 'בזבוז זמן' וכו. בעולם המודרני אנחנו כמעט מתביישים 'לא לעשות כלום'. תמיד יש רשימת משימות, דדליינים, טלפונים שמצפצפים. נדמה לנו שאם לא 'נפיק תועלת' מכל רגע 'נבזבז את הרגע'. בעולם שבו 'זמן שווה כסף' וכל דקה צריכה להיות מתועלת למשהו, המושג Doing Nothing כמעט לא מתקבל על הדעת. אנחנו נוטים לחשוב שזה בזבוז, עצלות, חוסר ערך. כמוביל מסעות חוויתיים לימודיים באיקריה וכחוקר תובנות באזורים הכחולים בעולם ובהשפעות שונות על איכות ואריכות ימים, אני פוגש שוב ושוב את אותה תובנה פשוטה. אריכות ימים ואיכות חיים אינן נובעות רק מתזונה או פעילות גופנית, אלא מהקהילתיות, המשפחתיות, תחושת משמעות, סולידריות, נתינה לאחר, ומ...... Doing Nothing . מה זה בעצם Doing Nothing או המתיקות שבאי העשייה? זהו מושג שמתאר חוויה של עונג, סיפוק ושלמות שנובעת דווקא מהיכולת לעצור, להיות ברגע, ולא להרגיש חובה להספיק או לייצר משהו. זו לא עצלות, אלא לאפשר לנשמה להדביק את טירוף החיים. ברוב התרבויות המערביות "אי עשייה" נתפסת כשלילית – בטלה, עצלות, חוסר תכלית, בזבוז זמן.
אבל במסורות שונות בעולם (ובמיוחד באזורים הכחולים, כמו איקריה) אי עשייה נחשבת לחלק חשוב מאורח חיים בריא ומאוזן. באיקריה, מצאתי שהמושג Doing Nothing – או המושג האיטלקי dolce far niente , המתיקות שבאי העשייה, שכמו שאפשר להבין אני מאד אוהב, או wu wei בסין, אינו עצלות, אלא ההיפך. ברגעים שבהם אנחנו לא מנסים להספיק, לא ממהרים 'לנצח את השעון', נפתח מרחב חדש. מרחב של הרעיונות הכי יפים, הרגעים שנחרטים בלב, מקום שבו צומחות מחשבות חדשות. זה לא להתבטל או 'להעביר את הזמן' או להתעדכן בטלפון. אלא להיות נוכחים. Doing Nothing הוא מרחב שמזמין את הדברים החיוניים לבריאות הנפשית והחברתית:
'אי עשייה' היא לא בריחה מהעשייה, אלא חלק מקצב טבעי. שונה, ממלא. ובמילים אחרות, חיים לא נמדדים רק בעשייה מתמדת, אלא גם ביכולת לעצור, לתת לדברים לקרות ולהתמלא בהם. כשאנשים באיקריה מתכנסים לשתות קפה שמתחיל ב־10:00 ונגמר ב־15:00, זה לא חוסר יעילות, זאת יצירת מרחב לקשר.
כשמישהו עוצר באמצע הדרך לשבת מתחת לעץ זית ולהביט על הים, זו לא הפסקה 'מבוזבזת', זה רגע שבו הנשמה מדביקה את הגוף. Doing Nothing היא לא בריחה מהחיים – היא פגישה אמיצה איתם.
תשאלו, ואפילו בצדק, 'מתיקות של אי עשייה' בישראל, עכשיו?
נכון, אנחנו חיים בתקופה של מתח וחוסר ודאות, שבה קשה לעצור. אבל אולי דווקא כאן טמון שיעור מאיקריה. להעניק לעצמנו רגעים קטנים של אי עשייה מתוקה. זה לא ניתוק מהמציאות – אלא מקום לנשימה, רוגע ואנושיות. אם נצליח לאמץ ולו קמצוץ מהחכמה הזו, נגלה שגם אצלנו, באמצע הלחץ והסערה, Doing Nothing יכול להפוך לכלי של ריפוי, חוסן וקהילתיות. כמה רעיונות פשוטים: